ושלושים ושלוש שנה מאוחר יותר…
טוב, בסדר, אני אספר לכם. קחו כרית, זה יקח קצת זמן.
איפה היינו? אה כן. בניין משרדים בדרום העיר שקראו לו "אולפני וידאו-סוניק" (בינתיים גם הוידאו מת וגם הסוניק, מה שזה לא יהיה – אף פעם לא הבנתי את זה).
אני בדיוק קיבלתי את עבודת האיור הראשונה שלי: צביעת רקעים לאנימציה עבור קלטת (כן, גם זה מושג שאף אחד כבר לא מכיר) "מאה שירים ראשונים". האנימטור היה חנן קמינסקי, שלנצח יש לו פינה על שמו בלב שלי. הלקוח היה הוצאת "כנרת" – שהיתה הוצאה קטנטנה, משפחתית, שהשתייכה למשוררת תלמה אליגון-רוז ובעלה יורם רוז. היום זו אחת ההוצאות הכי גדולות בארץ וקוראים לה "כנרת, זמורה, דביר", אבל בואו נשאר רגע בשנות התשעים המוקדמות, על רצפת הג'יפה של וידאו-סוניק. רגע, בואו נעשה אתנחתא אמנותית – הנה כמה איורים מהספר, שלא יהיה לכם משעמם בעיניים.
מה קרה? מה התלונות? איורים של זאבים. אני אוהבת. פעם, כשהכלבה שלי בייבי עוד היתה בחיים, נסענו לחו"ל ומכיוון שלא היה מקום בפנסיון הרגיל שלנו, בדקנו פנסיון חדש. כלוב ליד בייבי היו כמה יצורי-קסם: יצורי כלאיים של כלב וזאב. בייבי רעדה בכל הגוף, וסירבה בכל תוקף להכנס לכלוב שייעדו לה. אחר-כך גיליתי בו-זמנית שלא חוקי כמעט בכל מדינות העולם לגדל בע"ח היברידיים מהסוג הזה (לא יודעת בודאות למה) וגם שיש פנסיונים שנותנים לכלבים שלהם לרוץ חופשי ולא שמים אותם בכלוב. אוי, אוף. שוב סטיתי מהנושא. רוורס. בינתיים קחו תמונה של בייבי ושלג – שניהם ז"ל. כן, מה שמצוייר פה באמת קרה, אבל די עם זה, נו כבר. אני מנסה לספר לכם איך הכרתי את בעלי.
טוב, הנה חזרתי לנושא שעל הפרק. שלא תעזו להגיד לי "קשב וריכוז" כי תקבלו על זה פוסט נפרד, אני מזהירה אתכן.
בקיצור, הנה אני, שוכבת על הרצפה הקרה בוידאו-סוניק, בצורה הכי לא אטרקטיבית שאפשר: חולצה קרועה מרוחה בכל ג'יפה אפשרית מחול ועד צבעים לצביעת שקפים של אנימציה, מכנסי טרניג כל-כך מהוהים שהיו להם קצת חורים בקרקעית, גרביים מסוגים שונים (זה הרגל שאני מיישמת עד היום) ונעלי בית מפרווה. זה מאסט – כדי לא להתקרר ברגליים.
מהחדר הסמוך נשמעות צרחות-אימים. העורך הראשי של "מאה שירים ראשונים" נהג לעשות לעצמו הפסקות צהריים א-רוכות, מהולות ביין טוב, סיגרים ומעדנים מובחרים על חשבון ההפקה. זה נמשך המון זמן, ובאותה פעם הוא נתפס, ננזף, נצעק, נוער ושוחרר לעשות לביתו (לא בהכרח בסדר הזה). אני, מה'כפת לי? שוכבת על הרצפה, צובעת רקעים, שומעת את דיוויד בואי החדש בווקמן.
כן, היה ווקמן. תפסיקו לצחוק, זה לא יפה. יודעות מה? עונש. הפסקת פרסומות לצורך איור של הפסקות צהריים ארוכות, כמפורט לעיל. זה מהמדור "טעם החיים" של נירה רוסו בידיעות.
טוב, אז למחרת הגיע עורך חדש לחדר העריכה בוידאו-סוניק. הוא היה מדוייק ומתוקתק. הוא לבש חולצה ססגונית עם דוגמא בלתי-אפשרית. הוא היה חמוד, אז שאלתי "מי זה?" ואמרו לי שהוא גידו, עורך מהאגדות. חשבתי שזה שם ממש מוזר, אז הלכתי להציק לאותו גידו, ולתהות על קנקנו. הצצתי במה שהוא עשה. נתתי לו הערות בונות. עיצבנתי אותו עד העצם, אבל לזכותו ייאמר – הוא היה חביב ונעים ולא אמר לי כלום עד הרבה אחר-כך. קפצתי לחדר שלו שוב ושוב. אין לי מושג מה עוד אמרתי לו, אבל אני יודעת שזה לא עבד, כי כלום לא יצא מזה.
חצי שנה מאוחר יותר – גלינג-גלינג-גלינג בפעמון. פתחתי את הדלת, והנה חברתי הטובה גלית, עם העורך החמוד גידו. הם בדיוק חזרו מהים ונהיו רעבים, ועברו ברחוב שלי וכל החברים שלי יודעים שאני מבשלת. הצצתי פה, הצצתי שם, ראיתי שנגמרה לי הפסטה. "אצלי בבית יש פסטה" אמר גידו "זה פה – מעבר לכביש". הלכנו מעבר לכביש. בישלתי פסטה. שבועיים אחר-כך ארזנו את כ-ל מה שהיה לי בעולם במזוודה ענקית וכמה תרמילים
ושלושים ושלוש שנה מאוחר יותר…
זה עכשיו.
לחיים.
כתיבת תגובה