אתם לא מתארים לעצמכם איך זה להיות כלב שנעול כל היום במחסן של צפניה. לשכב כל היום ולהתאפק – אחרת אתה צריך לשכב בתוך הפיפי של עצמך. איכס. גם לי יש גבולות. אין פה אור, אין פה אויר, אני שונא את זה, רק שאז אני נזכר בכל מה שקרה אז, בדרך מהרכבת ועד שצפניה מצא אותי. זה היה פי אלף יותר גרוע, אז עדיף שאישאר כאן. צפניה נותן לי אוכל ומים ויש לי פה שמיכה, וללה באה לדבר איתי – לא רע בכלל, למען האמת. לפעמים אני מספיק לחלץ עצמות, אחרי שכל הילדים הולכים הביתה ולפני שהם חוזרים לשחק כדורגל אחר-הצהריים. אני מתגנב בזהירות דרך הפרצה אל תוך השיחים. פעם לא נזהרתי, וילדים ראו אותי, אז העמדתי פנים שאני כלב משוטט והלכתי הלאה. עשיתי סיבוב ארוך, בדקתי שהם נעלמו וחזרתי לצריף. היום היה יום ההתנצלות של ללה. זה היה נפלא. פשוט נפלא. היא זכרה את אלף הדרכים שיש לעשות כל דבר, ובחרה את הדרך האלף ואחת. בטח ששמעתי. מה נראה לכם? צריך להיות חירש כדי לא לשמוע את המיקרופון של בית-הספר. חוץ מזה, זה היה ממש פה, במגרש, ליד הצריף. בהתחלה חשבתי שהיא פשוט הולכת להגיד "סליחה" וזהו, אבל אז היא אמרה את כל הדברים האלה, ואני פשוט רציתי לרוץ עשרה סיבובים מסביב למגרש, ולקפוץ עליה וללקק לה את כל הפנים, ולנבוח לכולם שזו הילדה שלי!!! אתם שומעים??? שלי!!! הילדה שלי!!!!

אבל אני לא יכול, נכון? אז עכשיו אתם מבינים איך זה להיות כלב שנעול כל היום במחסן של צפניה.