למה הפרעת קשב-וריכוז היא שוס
איפה הייתי? איפה הייתי? איפה הייתי? אה כן. רציתי להסביר לכם למה הפרעת קשב-וריכוז היא שוס.
אז ככה:
כשהייתי ילדה, לא היה דבר כזה "הפרעת קשב וריכוז". עוד לא המציאו טרמינולוגיה כזו, וילדים כמוני נחשבו פשוט לילדים עצלנים או/ו מעצבנים – שיש לנזוף בהם מהבוקר עד סוף בית-ספר. אם עלינו למורה על העצבים – היא פשוט היתה שולחת אותנו לשבת ליד חדר המנהלת.
אני הייתי מהילדים האלה, והיה לי גם קיר משלי בכיתה, שכולם קראו לו "הקיר של ליאורה" – עליו הייתי מציירת כל מיני דברים שאחר-כך צרחו עלי בגללם (טוב, אולי הגזמתי קצת עם הציור של המחנכת עם האף הענק והמטאטא) ושלחו אותי לחדר המנהלת (אהבתי אותה כל כך שנתתי למנהלת בית-הספר בספר שלי את השם שלה – מרגלית). כל פעם שהייתי נכנסת אליה מרגלית היתה נאנחת, נותנת לי סוכריה, ומבקשת שאשב עשר דקות בחוץ, כזמן צינון הגיוני עד שאחזור לעצבן את המורה רבקה (היו לי שתי מורות בשם הזה ושתיהן כעסו עלי באותה מידה. רק אחת מהן איבדה אותי ביער, אבל זה סיפור לפעם אחרת).
במסדרון הארוך שבקצהו היה החדר של מרגלית – היה מדף ארוך-ארוך ועליו פוחלצים במצבי צבירה שונים של ציפורי ארצנו. הציפור הכי קרובה לחדר של מרגלית היה העורב, שהלך ונמרט מיום ליום. תיארתי את הסצנה הזו ב"החוקים" – אחד-לאחד בפרק "למה ניתן לי כבר לצפות?"
ואני אפילו לא הייתי המקרה הכי קשה בבית-הספר – התואר הזה שמור לדני ס. שהיה גם לקוי קשב וריכוז וגם, כנראה, דיסלקטי. הוא התקשה בקריאה ובכתיבה, התפרץ בהתקפות זעם איומות, הורחק מבית-הספר, חזר לבית-הספר וברגע השיא עשו לו טקס זובור מלא כוונות טובות בו הוענקו לו ע"י ההנהלה ילקוט חדש, ובו קלמר חדש, עם עפרונות וצבעים חדשים, ומחברות חדשות ועטופות עם מדבקה יפה (המורה רבקה ב' השקיעה בזה יום שלם) וספרים חדשים. המורות הקיפו אותו באהבה ואמרו לו שזה סימן לפתיחת דף חדש, והן משוכנעות שעכשיו, שיש לו את כל הדברים הנפלאים הללו – הוא יהיה תלמיד למופת. ובכן… זה לא עבד. אי אפשר לתקן ליקוי קשב וריכוז באמצעות מדבקה.
הנה רשימת הדברים שאסור היה לי לעשות בבית הספר:
א. להתנדנד על הכסא (אני מבינה את זה. זה מסוכן. מצד שני – עבורנו הלקויים, זה הכרחי. פעולת הנדנוד מרגיעה ומכניסה אותנו להיפר פוקוס. היפר פוקוס הוא כוח העל שלנו, כבר נגיע לזה).
ב. לקשקש.
את האחד הזה אני לא מבינה, וכל החברים שלי מבצלאל דיווחו על סבל מרוכז בניסיון למלא את ההוראה הזו של משרד החינוך. אם אנחנו לא יכולים לקשקש אנחנו לא יכולים להתרכז, ככה פשוט.
ג. לעשות רעש (חחחחח)
ד. לקום ולהסתובב.
לא חשוב כמה הייתי רוצה להיות ילדה טובה בנסיבות האלה, זה היה בלתי-אפשרי – כמו לחיות בתוך ארון קבורה מתחת לרצפה. התנדנדתי, קישקשתי, הרעשתי, הסתובבתי ונשלחתי אל הקיר של ליאורה ולחדר המנהלת בהתאמה – שוב, שוב ושוב.
בתיכון הדרישות עלו, והמצב שלי החמיר. אני לא מסוגלת להתרכז בשיעורים (עד היום אני תלמידה איומה) בלי לפטפט, לקשקש, להתנדנד ולהתנייד כל עשר דקות בממוצע. את כל זה אסור היה לי לעשות. כדי לענות על הדרישות האקדמיות, קראתי את כל ספרי הלימוד בבית – כי לא יכולתי להתרכז בכיתה. היו שם דברים שסיקרנו אותי קשות, אז חיפשתי כמו שעשו בעולם הישן ונטול המחשבים – באנציקלופדיות. אחר-כך שאלתי שאלות שהמורים שלי לא ידעו לענות עליהן והם סימנו אותי בתור טראבל מייקרית.
בתיכון לא נשלחתי לחדר המנהלת – המורים פשוט התעלמו ממני. לא חשוב כמה הצבעתי – לא התייחסו אלי. במבחנים לא הצלחתי לעבור את רף הממוצע מינוס. כן, זה כולל את השיעורים בספרות, וזה מצחיק כי קיבלתי מאמא שלי רשימה של מאה ספרי חובה מהספרות הקלאסית וקראתי את כולם, כולל "בעקבות הזמן האבוד" ו"יוליסס". רציתי לנסוע לחילופי-סטודנטים, אבל לא נמצאתי מתאימה. נשארתי בארץ, בכיתה, ואז גיליתי את כוח העל שלי: ההיפר פוקוס.
למי שלא יודעת: היפר פוקוס זו תופעת לוואי של הפרעת קשב-וריכוז, שמכניסה את "הסובל" ממנה לריכוז מוחלט ועמוק, בלתי ניתן להפרעה, במה שהוא עושה. כשאני בהיפר-פוקוס (ואני יכולה סתם לחשוב באותו רגע על תרגיל חדש לקורס במאיירימים) אני לא שומעת ולא רואה אתכם. יכול ליפול עלי טיל, ליטרלי – וזה לא ישנה כלום.
בזמנו לא ידעתי שזה מה שיש לי: ישבתי וציירתי סוסים מתחת לשולחן (כי אסור לקשקש) וכלום, לא עניין אותי חוץ מאיך שהסוס בנוי, עד שהצלחתי לצייר אותו.
מאוחר יותר אני אלמד בבצלאל, ואחשוב שיש לי את ההפרעה ההפוכה – או.סי.די (שקשורה לאובססיביות לפרטים).
מי שהצילה אותי בתיכון זו החברה שלי אפרת לוין-יפה. היא התרכזה מעולה בכיתה, אבל לא אהבה לכתוב עבודות – אז היא הקשיבה בכיתה כשציירתי סוסים. מאוחר יותר, בבית, היא סיפרה לי מה אמרו, ואני כתבתי לכל אחת מאיתנו את השיעורים או העבודה – כל אחת בשפה שלה. ככה למדתי איך לתת קולות שונים לגיבורים שלי, מה שמאד יעזור לי כסופרת.
הסידור שלנו נמשך גם באוניברסיטה: כתבתי לה עבודות מעולות לחוג לתאטרון (היא אמרה לי מה צריך להיות כתוב שם, אני רק ניסחתי), אבל לגודל הצער – היא לא היתה איתי בבצלאל ואכן: קטסטרופה. אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת.
לימים, אחרי המון שנים בהם נהיה חברות הכי טובות, כשמגפה מסתורית תכלה את העולם, נפתח נגד כל הסיכויים בית-ספר מקוון לאיור בשם "מאיירימים". אני אנהל את התכנית האמנותית ואבנה אותה בשביל אנשים כמוני, עם יתרון של קשב-וריכוז. אפרת תנהל את כל הצד המעשי של בית-הספר, שאם הייתי צריכה לנסות אפילו להבין אותו (מיחשוב, ספירת מלאי, בדיקת נרשמים, ניהול האתר, משא ומתן עם גורמים רבים, ניהול פרויקטים מיוחדים ואלוהים יודע מה עוד) – הייתי בורחת למערה במדבר ונשארת שם. ככה זה, קוראים לזה סימביוזה, וזה עובד מעולה (בינתיים).
כתיבת תגובה