יכולתי לטחון לכם עוד על הפרעת קשב וריכוז,

אבל אני מכירה אתכן: אין לכן ראש למילים ארוכות.

אז אמרתי כמו סקרלט או'הארה: אחרי הכל, מחר גם כן יום (או משהו כזה).

הפעם זה יהיה קצר – אז ככה:

הפרעת קשב וריכוז היא כח-על שמתאים לעולם החדש, בו אין יותר התמקצעות ארוכת-שנים בכישרון אחד. 

אני אספר לכם סיפור קטן שקרה לי בבצלאל:

בין שנה ג' לשנה ד', בחופש הגדול, הציעה לי עליזה המזכירה לעבוד קצת איתה במזכירות. היא ידעה שיש לי כשרון ארכיבאי (הוא מכניס אותי להיפר-פוקוס) ונתנה לי לארגן את הגנזך הקטן שלה, שהכיל את כל תיקי התלמידים במגמת תקשורת-חזותית מאז ולתמיד.

מפה לשם, הנה לפני התיק שלי. לפתוח? לא לפתוח? אוי, אל תהיו מגוחכים. ברור שפתחתי.

ראיתי, כרגיל,  את הציונים הבינוניים שלי (עם מאיות בנושאים שקשורים לאיור). היו שם הערכות המרצים (עדיף שתלך ללמוד משהו אחר, ממנה מעצבת לא תצא – מה שהסתבר כלגמרי נכון, חבל שלא לימדו איור כמסלול אז).  והיו שם ציוני בחינות הכניסה. מסתבר שקיבלתי שמונה על תיק העבודות שהגשתי – זה הגיוני לגמרי, לא למדתי איור לפני זה ועשיתי מה שידעתי. שמונה זה אחלה.

קיבלתי שבעים וחמש על רישום – זה ביאס אותי, כי למדתי רישום שנים, עד שדוש ייעץ לאמא שלי לשלוח אותי למורה אחר, כי אני רושמת בצורה אקדמית מדי. עצת אחיתופל דבילית, שגרמה לי לעצור באמצע התנופה (המורה שלי, רחל בנימינובנה קוגן האגדית, שלימדה גם את דויד פולונסקי – בדיוק עמדה ללמד אותי את הגוף האנושי. נאלצתי ללמוד את זה לבד, וזה מבאס אותי עד היום).

ואז ראיתי את הדבר שציער אותי הכי: מאה עגול בראיונות האישיים. וואט דה פאק???

הלכתי בוכה למרצה האהוב עלי, יורם רוזוב, שתמיד נתן לי עצה טובה. ייבבתי לו שאני לא מספיק טובה, לא מספיק מוכשרת ושלא הייתי צריכה להתקבל בכלל – זה רק הראיונות שהכניסו אותי, ולא בזכות כשרון הציור שלי.  יורם רוזוב חשב קצת ואמר שאני מסתכלת על עצמי במשקף אחד, בפריזמה של מאיירת בלבד. "אולי הכשרון שלך הוא קומבינציה?" הוא שאל "אולי מה שיביא אותך רחוק זה היכולת לאייר, ולספר ולדברר את הכשרון שלך?" 

חזרתי הביתה עצובה מאד, כדי לגלות מאתיים שנה אחר-כך שהוא צדק. כמאיירת אני סבבה, אבל זה כמו החצ'קון הזה שגדל לי על האף בצבא. "אני לא רוצה שיסתכלו עלי" בכיתי לחנקה, אחת העובדות הבכירות של יחידת נתיב בארוחת צהריים. "תראי איזה כיעור." חנקה צחקה ואמרה לי שאני רואה רק חצ'קון, אבל כל השאר רואים את ליאורה. ליאורה (אם מסתכלים מהצד) היא מאיירת, סופרת, אוצרת איור ישראלי. היא אישה שהרימה מכלום את הדוכן הישראלי הרשמי בבולוניה, בתקציב של ח"י שקלים וג' אגורות. ליאורה מספרת סיפורים, מרצה הרצאות, מלמדת תלמידים שלמדו מצייר הכפר איך להעתיק בשמן את הילד הבוכה – איך לאייר ספר ילדים. ליאורה הזו שהקימה בית-ספר מקוון לאיור עם החברה הכי טובה שלה (זו שמהתחלה ידעה להפוך את ההפרעה הזו מקש לזהב). 

והדבר הכי יפה?

אם ליאורה היתה הולכת לבית-הספר היום, ולא אז, בשנות השבעים – המורים שלה היו דורשים שתקבל טיפול תרופתי כדי לא להפריע בכיתה. סביר שהיא לא היתה גדלה להיות ילדה מתוסכלת, ששואפת לגדולות ונצורות, כי היא היתה ילדה כבויה שמסוגלת איכשהו להתרכז בלשתות חומר לימודי ולירוק אותו למבחן. אולי היא היתה אפילו מקבלת שמונים וחמש במקום שמונים. וואו.

בקיצור ושורה תחתונה: במקום לנסות לכבות את "ההפרעה", עדיף לחשב מסלול מחדש בדרך שמלמדים את הילדים שנהנים ממנה.