"כן, כן" אמרתי לדווקא "היה מת לראות אותי בועטת בעצמי. גם כן הוא."

"בואי נשמור על העיניים בכיוון הנכון" הוא ענה לי והוסיף "מירה" כאילו שאני צריכה תזכורת. "עשית מה שאתה צריך לעשות?" שאלתי אותו. "לא לגמרי סיימתי, אם את חייבת לדעת" הוא ענה. עשיתי קקי ופיפי, אבל השיח הזה אומר שהייתה פה איזו כלבה מהממת שהשאירה שובל של ריח… אני חושב שאולי הייתי רוצה לבדוק את זה" לא חשבתי אפילו לענות על זה, חתיכת… משכתי אותו בחבל המאולתר שאבא הכין לי, אחרי שהוא החזיר את רצועת היהלומים של פפיון לגברת חג'ג'. בסופו של דבר אני אצטרך להשיג לו רצועה אמיתית, ולהחליף לו את הקולר – רציתי לעשות את זה מזמן, עם שטר המאה ש"ח שמצאתי אז ברחוב, אבל נתתי אותם למירה, בשביל הבריחה. רגע, מירה, נכון. "בוא כבר דווקא" משכתי אותו קצת יותר מדי חזק "אני רוצה לדבר עם שיראל לפני בית הספר". דווקא רטן שתמיד אני גוררת אותו ברגע הכי מעניין, ושכבר היה עדיף לו לגור בצריף של צפניה בחושך וזה לא שאצלנו בדירה יש יותר מדי אור, כן? אבל אז לפחות הוא היה אדון לעצמו, ואם הוא רצה לבדוק כלבה מעניינת שהשאירה שובל ריח מענג לידו – אף אחד לא עצר בעדו. גלגלתי עיניים, נו-באמת. אחר-כך הוא נבח על היונה הארורה שהתנחלה מעל הפנס שהשאירו הדיירים הקודמים בדירה שמול מיכאל, והיא נבהלה והתחילה להתחבט בין הקירות, כרגיל… אוף, אני שונאת יונים. אחר-כך הגענו הביתה. דווקא הלך לראות איך הולך לסבתא במטבח, ושמעתי אותו אומר לה "אוי, לידיה איוונובנה! החיבור הזה בין סרדינים לגבינה צהובה! את פשוט גאון." סבתא בטח קרנה מנחת, לא נשארתי כדי לבדוק. לקחתי את התיק, הלכתי למבואה, והרמתי את השפופרת שהחוט שלה אוהב להסתלסל סביבי בזויות מוזרות ביותר. דווקא חושב שזה מצחיק, ואני חושבת שיופי. לכל אחד יש מה להגיד, באמת.
שיראל ענתה מיד, אבל הקול שלה נשמע מוזר, כמו הד מהעולם הבא. "הי, מה נשמע" דילגתי על כל מיני נימוסים והליכות של טלפון. "למה את נשמעת כל-כך מוזר?" שיראל אמרה שהיא בדרך לבית הספר ומדברת מהטלפון הנייד של אבא שלה. ראיתי את הדברים האלה בפרסומות – קופסאות בז' ענקיות עם אנטנה, שאנשים חשובים בחליפות מדברים בהן בזמן שהם הולכים ברחוב. "כן, אני נראית בול כמו החייזרית מהסרט ההוא…" המשיכה שיראל שיחה שניהלנו לפני כמה ימים.

מה אתם מסתכלים עלי ככה? מאז מה שקרה אנחנו מדברות כל יום. הייתי יכולה לחכות להפסקה ולדבר איתה אז, אבל זה בער לי. "תגידי, שמעת ממירה מאז?" שאלתי אותה לפני ששתינו ניגרר בחזרה לעתיד. שיראל עצרה לחשוב רגע – היא אף פעם לא עונה מיד על שאלות. "אה… לא. היו לי כל מיני דברים עם…" הבנתי אותה. עברו שבועיים מאז, וכל מיני דברים השתנו: עומר ואמא שלו לא חזרו מאז לבית-הספר – את אנחת ההקלה של הכיתה, השכבה, ובית-הספר כולו אפשר היה לשמוע לקילומטרים. דווקא, סבתא, אבא ואני יושבים כל יום לראות את הפרק החדש ב"פנינה שחורה". הסברנו לדווקא מה הוא החמיץ, ואפילו ראיתי איתו קצת שידורים חוזרים – הוא לגמרי בעניינים עכשיו. אמא עושה חרם על אבא, רוטנת על דווקא, ושולחת מבטים רצחניים לכיוון סבתא שלי, שאומרת שבסוף היא תתגבר, זה רק עניין של זמן. דווקא מצידו, מנסה לא להכנס לאמא לעיניים יותר מדי, על בסיס נסיון העבר שלו. כשאמא בבית הוא רובץ אצלי על המיטה בחדר, בהבעה של עונג צרוף. איפה הייתי? אה כן. אז אמא של מיכאל דיברה עם מרגלית, ואחר-כך גם עם רבקה. אנחנו לא באמת יודעים מה היה שם, אבל היא יצאה עם כמה טפסים למלא וכבר למחרת הוא הצטרף רשמית לנבחרת השחמט של בית-הספר. אלכס, כמו אלכס, נעלם כל הפסקה מאחורי הצריף להתאמן בטבעות. הוא לא מרשה לאף אחד לבוא להסתכל, חוזר עם המון סימנים כחולים, אז אני מניחה שהטבעות מחזירות מלחמה. רק מירה עוד לא חזרה.

"אני לא יכולה להתקשר אליה הביתה" הזכרתי לשיראל "אמא שלה לא סובלת אותי".
"אין בעיה" ענתה שיראל "כאילו… אני אתקשר."
"יופי. תגידי לי מה היה" סיכמתי.
"אולי נלך מחר לסרט החדש הזה?" הציעה שיראל לפני שהנחתי את השפופרת. ידעתי בדיוק למה היא מתכוונת: "יום העצמאות", סרט על פלישת חייזרים, מפחיד לאללה. יש לי כסף לזה, כי דווקא ואני עשינו השבוע בייביסיטר לאניה, כשמיכאל הלך עם אמא שלו להסתפר סוף-סוף – הוא באמת נראה כמו לחודרה. אתם לא יודעים מה זה "לחודרה"? או. יפה ששאלתם: מפלצת ביצות עם שיער מטונף וארוך. יצאתי החוצה, בדיוק כדי לראות את אלכס מתרחק אל האופק עם האופניים שלו. הוא בטח חיכה לי, ואז גילה שכבר מאוחר ואין לי זכר אז הוא לקח את האופנים… "יופי" רטנתי לעצמי "פשוט יופי" והתחלתי לרוץ.