הספר שלי יצא לאור לפני חצי שנה,

 הייתם מאמינים? גם אני לא ואני מתקשה להאמין גם לכל מה שקרה לו מאז וכל האהבה שהוא קיבל, וכל הכתבות האוהדות, וההשקה, והתערוכה, ומכתבים של קוראים וקוראות מכל הגילאים.


שלוש שנים של תחקיר, וכתיבה, ואיור. פגישות עם נעה מנהיים העורכת, ועם אורית רובינשטיין המעצבת. אגב, זה ארוע מיוחד מבחינתי גם במובן הזה. ידעתם שהוצאת כנרת פתחה את הקריירה שלי? אני בדיוק יצאתי מבצלאל ונדהמתי לגלות שאף אחד לא גלגל לכבודי שטיח אדום, ולא פתח עלי זרקור. פפאראצי לא התכנסו כדי לצלם אותי יוצאת מבצלאל ועל קונפטי בכלל לא היה מה לדבר. יפה וטוב. לקחתי מה שנתנו לי: עיצבתי כרזות לקאמרה-אובסקורה (שהיה בית ספר לצילום ולקולנוע) ועבדתי שתי דקות באיזה מקום שעסק בעיצוב ממוחשב למשהו – ואני באמת לא יודעת להסביר מה ביקשו ממני לעשות שם וגם לא שילמו לי, כי לקחו אותי לתקופת ניסיון.

במקרה נכנס לשם האנימטור הבכיר (לשעבר ראש מחלקת אנימציה בבצלאל) חנן קמינסקי, כדי לראות אם אולי הוא מוצא שם מישהו שיכול לאייר ולצבוע רקעים לאנימציה. עברתי לעבוד בשבילו בלי להסתכל לאחור. הוא בדיוק עשה את האנימציה לקלטת שיום אחד תהיה לוהטת: "מאה שירים ראשונים" – שירי ילדים ידועים בהוצאת כנרת. אז היא עוד היתה הוצאונת פצפונת "כנרת, זמורה, דביר" והיא שכנה בבניין ישן מעל בית-הקברות של גבעתיים.

בזמן שאני רובצת לי על הרצפה (כדרכי) וצובעת רקעים עבור חנן, נכנסו ויצאו לחדר כל מיני אנשים מההוצאה. אחת מהן היתה עורכת ספרי הילדים עירית אלקבץ, שנהגה להציץ לי בציורים ולפטפט איתי פטפוטים. "אולי את רוצה לאייר לנו ספר?" היא שאלה אותי יום אחד. "טוב, זה לא בדיוק ספר, זה יותר חובר…"

"כן-כן-כן!!!" צרחתי בחדווה וכך קיבלתי לאייר את הספר הראשון שלי, שהיה גרסה מחרידה ואיומה ל"מלכת השלג" של הנס כריסטיאן אנדרסן (אל תטרחו לחפש, קניתי את כל העותקים). אחר-כך קיבלתי עוד ספר פה ועוד ספר שם, והנה – אני מאיירת!

עבדתי עם הוצאת כנרת פעמים רבות. בינתיים התחלפה העורכת והגיעו יעל מולצ'דסקי (העורכת הראשית של ספרי הילדים והנוער) ויעל גובר (עורכת ספרי הילדים, איתה עבדתי הכי הרבה).  בגלל שמאיירים עובדים תמיד מול מעצבים –  יצא שעבדתי עם אורית רובינשטיין לאורך שנים ארוכות, לפני שהיא עיצבה בכישרון עצום את "החוקים" שכתבתי. איירתי עבור תלמה אליגון-רוז את הספר "מלאכי השינה", שתורגם לכמה שפות – וכשהיא ביקרה בבית שלנו וניגנה בפסנתר שלנו את אחד משיריה, ידעתי שהגעתי לטופ של הטופ מבחינת מדד האושר לאזרח. היה לי ברור שהספר שלי חייב לצאת בהוצאת כנרת, שזו סגירת מעגל – מה גם שזו ההוצאה בה עובדת נעה מנהיים (עורכת הפרוזה של כנרת), וידעתי מהתחלה שרק היא תערוך לי את הספר. זה היה לפני שאפילו שלחתי לה אותו. מבחינתי זה היה – או שהיא תסכים או שהספר לא יצא. ככה פשוט. איזה מזל שהיא הסכימה.

מה עוד? מה עוד? מה עוד?

אה כן.

בזמן שעבדנו על "מאה שירים ראשונים" – הכרתי את בעלי. טוב, אבל מספיק לפעם אחת. אה-אה. לא יקרה. הנה, קצת צילומים לשמח את העין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *