אינקטובר
די הרבה זמן עבר בין השבעה באוקטובר, ליום בו גיליתי שאני לא יכולה לצייר. באורח פלא, הצלחתי לאייר ספר שלם עד שגיליתי את זה – מאה איורים ועוד תשעה סטריפים של קומיקס (שהיו קשים בדיוק באותה מידה). רק אחרי ש"החוקים" יצא לאור, התקבל יפה, נמכר היטב והציף אותי באופוריה, הבנתי שזהו. כל בוקר יצאתי עם זוזי וחשבתי על אלף רעיונות לאלף איורים ושום דבר לא יצא לי. פשוט כלום.
הבלוג הוא פינת האסקפיזם המוחלט שלי, אבל אי אפשר להתעלם מכל מה שקרה בשנה האחרונה. האלימות הקשה, הציורית כמעט – מהסוג שתסריטאי הוליוודי כושל, היה עשוי להציע לאולפנים ולקבל "לא" רבתי, הפכה למציאות יומיומית. עוד שבוי שנרצח בשבי. עוד חייל שנהרג במלחמה. עוד ילד מת. עוד אמא בוכה. היד היבשה שלי לא הצליחה ליצור חיים. כוח-העל שתמיד האמנתי שיש לי, בגד בי בלי תקנה.
בערך אז התלמידים שלי התחילו לדבר על אתגר אינקטובר, שקורה, תכל'ס – כל שנה. העיקרון מאד פשוט: הצוות שמאחורי האתגר (יוזמה מבורכת של אמן אמריקאי בשם ג'ייק פרקר) מפרסם רשימת פרומפטים אקראית בספטמבר. זה מאפשר למשתתפי האתגר לתכנן ולהתכונן. החל מהיום הראשון ועד היום השלושים ואחת באוקטובר, צריך לפרסם איור אחד שנעשה בשחור-לבן למילת-היום. היום כבר יש כל מיני רשימות, וכל מיני אתגרים אישיים וכל העסק הזה נהיה כל-כך גדול שאף אחד לא באמת מצליח למצוא את עצמו בדבר הזה. בדרך כלל אני עסוקה מדי בשביל זה, ויש לי הרי ספר חדש לאייר – אבל הפעם אמרתי לעצמי: רגע. זו עשויה להיות הזדמנות. החלטתי לעשות איור או שניים. אולי שלושה. מה יכול להיות? המילה הראשונה היתה "תרמיל", אז ציירתי את מה שאני מרגישה לגביו:
בימים הבאים, זה נהיה טריקי. מילים רנדומליות, כמו שדרים מהאוראקל של דלפי. מצד שני – איירתי בזמנו את מגזין "המשפט" והבנתי רק את מילות הקישור. היו מילים שהקלו עלי, כמו "לגלות" ו"משקפת". מהרגע שאיירתי את המהגרת הקטנה, שלוקחת את כל משא זכרונותיה על גבה – ידעתי שאני הולכת להתכתב עם הכל: עם הסרטונים ההם, עם טריקת השער השכן שהכניסה אותי חודשים אל מתחת לשולחן. את הדימנסיה הדוהרת של אבא שלי. את התלמידה שלי שעשתה קורס יסודות שלם, בזמן שהחברה שלה בשבי, את שנאת העולם, את הסרטן עצמות של אמא שלי, את הבכי בלילות… הייתי ממציאה את המילים של עצמי, לו יכולתי – אבל אם הייתי יכולה, סביר שהייתי מציירת את זה קודם.
החלטתי לזרום עם המקריות של הדברים.
אז איירתי את הפספורט שוב. לא יצא לי מושלם, ואני לא מתה על התוצאה – אבל היא ריגשה הרבה אנשים ויש בה אמת, שזה מה שחיפשתי מראש. כשפרסמתי את זה לראשונה, בחשש כבד, פנתה אלי דורית בן-אור (שאת הבן שלה, רנן, ציירתי בספר "החוקים") וביקשה להשתמש באיור הזה כדי להחזיר מלחמה בדף אינקטובר העולמי. מסתבר שהתנהלה שם מלחמת נרטיבים (מה עוד חדש?) ודורית החליטה להלחם בה. דורית אופה עוגות, לא איורים – אז תרמתי לה אותו, ואת כל אלה שיעזרו לה בהמשך.
"אמיר היה בחור צעיר, נשוי שנה, גבוה ורחב ומסיבי ובעל נוכחות, עם לב ענק יותר מהגוף, חוש הומור ענקי, תמיד ראשון להתנדב, וחולה על בשר על האש, היה מבשל בירה ביתית עם חבר והם נתנו לה את השם "קרנף".
אמיר היה בהנדסה קרבית בצבא, ביחידת יהלום. לפני שנה הוא התעורר כמו כולנו לאזעקות בלתי פוסקות והקפצה של כיתת הכוננות, והגיע ראשון לחמ"ל. הוא השאיר אחריו בבית את שחר בהריון ראשון. הם היו עשור יחד.
קיבוץ ארז יושב פחות מקילומטר מעזה – אחד הישובים הקרובים ביותר. במזל או גורל או נס – כיתת הכוננות הוקפצה, והקדמנו את האויבים שהגיעו לשער בשני טנדרים עמוסים. אמיר היה החלל היחיד שלנו בקרב ההוא. היו לנו גם שני פצועים קשה שרק גבורה עילאית השאירה בחיים: אחת מחברות הקיבוץ היא אחות, היא העלתה אותם על הרכב הפרטי שלה ונסעה בסיכון חייה, להביא אותם לאמבולנסים – שלא הורשו להיכנס ולהגיע אלינו. אמיר היה האח הצעיר של מורן ודקל ובן לשני הורים מופלאים – אורנה ואשר. הוא חסר כל כך. הוא היה אהוב כל כך. הכינוי שלו היה "חמיר". הוא היה בשנתון קטן בקיבוץ, הוא ועוד ארבע בנות. והיה לגמרי הנסיך בחבורה. קבוצה בקיבוץ זה כמו אחים, בטח בקבוצות הקטנות… מאז שחר ילדה את רפאל. מטורף שזה השם שאמיר בחר לו. הם עוד היה בשליש הראשון כשהוא נפל וזה שלב שלרוב עוד לא מדסקסים שמות. איזה מזל שהם כן דיברו על זה. שחר אמיצה כל כך, מדהימה כל כך שאין אפילו מילים לתאר."
כרגע… אני פשוט אשאיר אתכם עם זה. את הפרויקט המלא אתם יכולים לראות במדור
"על האש" באתר. בקרוב הוא יהפוך לספר. בתמונות: אמיר "חמיר" ושחר מנצור-נעים
תגובות
-
לי
ליאורה, הסיפור של אמיר נותן פרשנות חדשה לאיור שלך. עצובה עצובה.
גם שושקה צייר קרנף לאמיר.
חנה תדהר
איזה יופי שפרצת בבלוג. טוב לקרא אותך לא כי צרותייך עולות על שלי אלא כי את כותבת מהלב ומציירת ממנו גם.